אנו מציינים החודש את צום עשרה בטבת שהוא אחד מארבעת צומות החורבן שקבעו חז"ל בעקבות חורבן בית ראשון. ביום זה החל נבוכדנצר מלך בבל את המצור על ירושלים, מצור אשר בסופו, ב-ט' באב,  נחרב בית המקדש הראשון. עוד בתקופת המקרא נקבע יום זה כיום תענית המציין את ראשית התהליך שהוביל בסופו של דבר לחורבן ירושלים. לאחר קום המדינה, בשנת 1949, קבעה הרבנות הראשית את צום עשרה בטבת לציון זכרם של המיליונים שנספו בשואה ואשר מועד הירצחם ומקום קבורתם לא נודע. לרבים מהם לא נשאר אף אחד שיאמר עליהם קדיש, אשר על כן נקבע יום זה כיום הקדיש הכללי. היום אשר מציין את תחילת חורבן ירושלים נקבע גם כיום זיכרון לחורבן יהדות אירופה.

​

אמרו חז"ל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג'). דרשו דורשי רשומות - דע מאין באת, ומתוך כך תדע גם לאן אתה הולך. לימוד ההיסטוריה בכלל, וזיכרון השואה בפרט אמור להיות עבורנו אבן יסוד, ציון דרך, במהלך חיינו הפרטיים והלאומיים. הידיעה מאין באנו מלמדת אותנו את המעלות ואת החסרונות שיש בעברנו, ומתוך כך את השליחות הגדולה המוטלת על כתפינו לשנות את הטעון שינוי, ולהמשיך את המחייב המשכיות. דווקא השואה שהייתה אחד המצבים הקיצוניים ביותר שעבר עמנו, הציפה ערכים רבים הדורשים התייחסות מצידנו, אנו, זוכרי השואה. במישורים הפרטיים צפו ועלו ערכים דוגמת רוח האדם, ערבות הדדית, הומניזם, התמודדות עם משברים, התא המשפחתי, אמונה ועוד. במישורים הלאומיים צפו ועלו ערכים דוגמת גלות וגאולה, ארץ ישראל, עם ישראל ועוד.

​

בנקודה זו מגיעה החשיבות של זיכרון השואה. "...ולאן אתה הולך" - השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה למדנו? במה התקדמנו כתוצאה מן הזיכרון הצורב הזה? האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות? האם אנו מודעים לתפקיד הגדול שקדושי עמנו הטילו על שכמנו?

זיכרון שכזה יהפוך להיות אבן בנין בעתידנו האישי והלאומי. גלי האבנים הללו, אבני הזיכרון, יהפכו ליד ושם לזכרם, לכבודם, לצוואתם..." (דע מאין באת, הרב אריה הנדלר)

 

בתפילה שיקויים בנו הכתוב "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט)